זוהי בקשתו של מר דוד בבאי, בעל השליטה לשעבר של חברת אמינות בע"מ, להכיר בזכות עכבון נטענת שלו על כל נכסיה ופעילותה של החברה. זאת, נוכח העובדה (שאינה שנויה במחלוקת לכשעצמה) כי "המוקד", אשר חלש על כל פעילות החברה ושימש כליבה שלה, אוכסן במשך שנים בדירה שנמצאה בבעלותו הפרטית של מר בבאי. המפרקים וכונס הנכסים הרשמי, כמו גם הרוכשת של נכסי החברה, מתנגדים לבקשה ועותרים לדחייתה.
עיינתי בתגובות הצדדים וזו החלטתי.
הסוגיה המרכזית נשוא המחלוקת הנוכחית, הינה טענה לעכבון לטובת בעל שליטה בחברה. זאת, לאחר שהוא עצמו עיצב את עסקי החברה באורח שהציב את מוקד הבקרה של החברה, אשר שולט בעקיפין על חלק גדול מפעילותה, בתוך דירה המצויה בבעלותו הפרטית. עתה, טוען מר בבאי
לעכבון - הן הסכמי והן על-פי דין
, באותו מוקד, וכתוצאה ממנו, ברוב אם לא בכל פעילותה של החברה.
טענתו המרכזית של מר בבאי נסמכת על פסיקת בית המשפט העליון בע"א 5789/04 המשביר הישן נ' לוגיסטיקר, שם נדחתה לשיטתו הגישה התכליתית הבוחנת עכבון לפי מיהות המעכב והזיקה המיוחדת בינו לבין הנכס.
אלא מאי? דומה, כי נשתכח מבאת כוחו המלומדת של מר בבאי, כי הלכת המשביר הישן ניתנה ועוסקת,
בנסיבות אחרות ובצדדים אחרים בתכלית מאלו הקיימים בענייננו
. באותו עניין, דובר על
נושים חיצוניים
של החברה אשר ביקשו לעצמם עדיפות מכח טענת עיכבון; בנסיבות המקרה הנוכחי, לעומת זאת, עסקינן בבעל מניות ובעל שליטה בחברה, אשר הוא עצמו ניהל את החברה באורח אשר הלכה למעשה ערבב בין נכסיה לבין נכסים בבעלותו הפרטית, ומעלה טענת עכבון באורח, אשר הלכה למעשה, יהפוך אותו מנושה נדחה לנושה הקודם לכל נושיה - אף החיצוניים - של החברה.
כאן בדיוק טמון ההבדל המהותי בין המקרה שבפנינו לבין הנושים שעניינם נדון בפרשת המשביר הישן, וזאת מכוחן של כמה וכמה סיבות. אכן, בית המשפט העליון פסק בעניין המשביר הישן, כי אין מקום לצמצם את זכות העכבון של
נושה חיצוני
של חברה בהתחשב בסוג הזיקה המהותית בינו לבין הנכס, או העדרה. אלא שנושה חיצוני לחוד, ובעל מניות לחוד.
ההבדל בין נושה חיצוני לבעל מניות נעוץ ראשית כל בקרבה היתרה שלו לנכסי החברה וביכולתו להשתלט עליהם באפס זמן, מקום בו "חרב חדלות הפרעון" מונפת מעל ראשו (לעניין זה, ראה גם הדיון בפש"ר (ת"א) 1133/98 בש"א 113458/98 גבר נ' רינת, אשר מה שנאמר בו יפה, ביתר תוקף, לעניין בעל השליטה בחברה); יתר על כן, ההבדל בין בעל שליטה (והטעמים שלא להכיר בזכות עכבון לטובתו) לבין נושה חיצוני, טמונים הן ביסודות דיני חדלות הפרעון והן ביסוד ההצדקה להכרה בזכות העכבון עצמה.
ראשית
; אחת ההצדקות הבסיסיות לעצם קיומה ומעמדה של זכות עכבון, הינה הדרך בו החברה (או החייב) עצמה החליטו, בצעד רצוני, להעביר את האחזקה המעשית והפומבית בנכס לידי נושה; בכך, עשו צעד שהינו נטילת סיכון מרצון, ויש לו משמעות רבה גם בתחום פומביות הקניין. מצב דברים זה משתנה לחלוטין, כאשר בעל החברה מבצע "עסקה סיבובית" עם החברה בבעלותו, אשר במסגרתה הוא מחזיק בכפל-כובעים ויושב "משני צידי המתרס של החוזה". בנסיבות אלו, אין עסקינן כלל ועיקר בהוצאה פומבית של אחזקת נכס מן החברה לגורם חיצוני, אלא הסדר פנימי של החברה ובעלי השליטה, אשר אף מידת הפומביות שלו נתונה בספק, וזאת בלשון המעטה.
שנית
: אחד השיקולים המרכזיים אשר עמדו, במובהק, מאחורי גישת בית המשפט העליון בעניין המשביר הישן, הינה שיקול שעניינו דאגה לחיי המסחר השוטפים ולנותני שירותים המסתמכים, כך לשיטת בית המשפט העליון הנכבד, על היכולת הפוטנציאלית להבטיח את עצמם על-ידי עיכוב של נכס.
אכן, טענה זו עשויה להתפס כשנויה במחלוקת; אלא שאף היא וההגיון העומד מאחוריה אינם מטיבים עם מר בבאי, ולמעשה מאבחנים אבחן היטב את עניינו מעניין הנושים אשר זכות העכבון הנטענת שלהם נדונה בפרשת המשביר הישן, ואף בהלכה הבסיסית שקדמה לה, ע"א 790/85 רשות שדות התעופה נ' גרוס. עצם חיותו ומשמעותו של הטיעון הדוגל בזכות עכבון רחבה נוגע כל-כולו
לחיי המסחר ולבטחון שיש להקנות לספקים ולמתקשרים אחרים מול החברה
, דבר אשר ימנע גלגול הסיכון שבאי-התשלום נוכח חדלות פרעון של החברה לעליית מחירים ממנה יסבלו כלל המתקשרים.
אין צורך להכביר מילים אודות העובדה, כי שיקול זה כלל אינו קיים בעסקה שבעל השליטה "חותם עם עצמו" במסגרת שליטתו בחברה ונכסיה; למצב דברים כזה, אין כל נגיעה ישירה לתקינות חיי המסחר, אלא נהפוך הוא; דווקא מצב בו יוכלו בעלי שליטה לבצע "self dealing" שירחיק את נכסיהם מהישג ידי הנושים ולמעשה יהפוך את בעל השליטה או בעל המניות מנושה נדחה לנושה מובטח, יפגע עד מהרה בחי המסחר, ירתיע ספקים מהתקשרות עם חברות או יגרום לעליית מחיר ההתקשרות באורח שיגלם את הסיכון הגבוה כי בבואו של הספק לגבות את המגיע לו מחברה סרבנית, ימצא עצמו מול בעלי מניות שכבר 'שריינו' מבעוד מועד את עיקר הנכסים לטובת עצמם.
עניין זה מביא אותנו
לשיקול השלישי והאחרון
, שעניינו חיי המעשה.
קבלת עמדתו של מר בבאי, לא רק שתהפוך את היוצרות בתחום דיני חדלות הפרעון, אלא שהלכה למעשה תאפשר כמעט לכל בעל שליטה להבריח את נכסי החברה באין מפריע. בניגוד למקרה "רגיל" של עכבון, במסגרתו החברה מעבירה נכס שלה לאחזקת צד ג' בעבור שירות בעל ערך, הרי שבעל שליטה כלל אינו נדרש לכך, כאשר הוא מנצל את קרבתו לנכסי החברה ושליטתו בפעילותה בכדי להעביר נכסים לחזקתו הפרטית. לעניין זה, די ליתן את הדעת לנסיבות המקרה שבפני: לשיטתו של מר בבאי עצמו, הרי הוא עצמו עיצב את צורת האחזקה, אשר העבירה (ולא בכדי) את עיקר נכסי החברה לדירתו הפרטית, ובכך "ייצרה" את האפשרות לטעון עליהם עכבון; צורת אחזקה זו, אף לגרסת מר בבאי, לא נולדה לאחר אחת ההלוואות שהעביר לחברה בשנים האחרונות (אם אמנם העביר), אלא היתה נהוגה מזה שנים רבות - קרי, אין כל קשר ישיר בינה לבין תרומה ותוספת ערך שזכתה לה החברה.
לשון אחר; דין כזה, אם יתקבל, יאפשר לכל בעל שליטה שהוא לקבל קדימות על נכסי חברה קורסת, פשוט על-ידי ניצול כוחו והעברתם לחזקתו. לכך, במלוא הכבוד הראוי, לא יקרא בדין עכבון, אלא הברחת נכסים לכל דבר ועניין (אם נעשה הדבר סמוך למועד הקריסה), או ערבוב מראש בין נכסי החברה לנכסי בעל השליטה (אם נעשה הדבר מבעוד מועד). כך או כך, הרי שטענת עכבון מצד בעל שליטה שכזה, משמעה "עושה מעשה זמרי ומבקש שכר כפנחס", ומשמעה לא פחות ולא יותר מאשר הפיכתה של הברחה או ערבוב נכסים מפעולה בניגוד לדין, לפעולה אשר הדין מזכה אותה בפרס; ולכך לא אוכל ליתן ידי.
ייאמר; טענותיו של מר בבאי בעייתיות ולא מדוייקות אף בעניינים נוספים, כולל הנסיון להפוך עכבון בחלק ממערכת (אף אם חלק קריטי) ולפרוש אותו, בדרך יצירתית למדי על כל פעילותה של החברה. טול למשל פלוני, אשר תפס עכבון על משלוח המכיל חלק חילוף או מכונה אשר הינה קריטית לפעולת קווי היצור של חברה אלמונית, ובלעדיו יקשה על החברה להפעיל את כל מלאי המכונות המצוי בחזקתה; אכן, אין ספק כי ביכולתו של פלוני להשתמש בעכבון בכדי להסב לחברה נזק הגבוה בהרה מערכו האובייקטיבי של הנכס. אלא שמכאן ועד מתיחת שווי זכות העכבון למלוא ערך הפעילות שתשותק בשל כך, רב הדרך; אלא, שנוכח המסקנה אליה הגעתי, אין צורך להאריך דברים בעניין זה, וניתן להותירו בצריך עיון.
סוף דבר; אין לי אלא להצר על הדרך בה ניסה בעל שליטה בחברה, בדרך-לא-דרך, להשתמש בערבוב נכסים שיצר הוא עצמו, בכדי להפוך את סולם דיני הקדימה על ראשו, ולזכות במעמד של קדימות מוחלטת בחלוקת הנכסים. טענות אלו אינן נתמכות ואין הן באות בגדר הלכת המשביר הישן, ועומדות הן בניגוד לרציונל של דיני חדלות הפרעון, והן בניגוד לרציונל הבסיסי המצדיק את ההכרה בעכבון.
אי לכך, דין הבקשה להדחות.
בנסיבות המקרה, ישא מר בבאי בהוצאות המפרקים, בהוצאות הרוכשת ובשכר-טרחת עורך-דין בסך 35,000 ש"ח לטובת כל כל אחד מהם. כל הסכומים דלעיל ישאו ריבית והצמדה כדין, מהיום ועד ליום התשלום בפועל.
ניתנה היום, י"ט תמוז תשע"א, 21 יולי 2011, בהעדר הצדדים.